נחמה

כששאלתי את בני הצעיר (בן 9) מה אפשר ללמוד מהחיות, הוא התייחס בתחילה ללימוד יכולות פיסיות. אפשר ללמוד מהקופים לעבור את מסלול הנינג'ה (ואתם יכולים רק לנחש מה התכנית האהובה אצלנו בבית). כשדייקתי את השאלה לכיוון של לימוד רגשי, אמר שאנו יכולים ללמוד מהכלבים שמחה, לשמח. בני התייחס לכך שכשאנחנו עצובים, או קשה לנו, או זקוקים לנחמה או מישהו שיאהב אותנו, הכלבים תמיד שם בשבילנו.

כהורים, כשאנו רואים את ילדינו עצובים, ליבנו נקרע. אנחנו רוצים לעשות ה כ ל כדי שלא יהיו עצובים. הלוואי שיכולנו לקחת את העצב שלהם אלינו. לעיתים, סיבת העצב כל כך פשוטה לפתרון, שאנחנו לא מבינים איך הם לא רואים אותו, ורוצים להסביר להם, שיבינו.

ילד צעיר שהארטיק שלו נופל לרצפה יכול לפרוץ, בבכי תמרורים ולסרב לכל נחמה. אפילו ארטיק אחר לא ינחם אותו. הוא רצה את הארטיק ההוא, שנפל.

ילד בוגר יותר שנתקל לראשונה בכך שחבר לא רוצה לשחק איתו, לא יתעניין בכך שחבר אחר אולי רוצה.

ילד שהפסיד במשחק לא מתעניין בכך שהוא ניצח בחמישה משחקים קודם לכן... עכשיו הוא הפסיד במשחק.

וכשהילדים גדלים ומתבגרים, הצרות משתנות. נער או נערה שנפרדים מבני זוג, או גרוע יותר, בני/בנות זוגם נפרדות/ים מהם, חווים את הפרידה במלוא עוצמתה. זוכרים את החוויה הראשונית הזאת של חבר/ה שעוזב/ת אותי? את הכאב שדומה שאין לו קץ, שממש אי אפשר להכילו. בטוחים שאפשר להגיד להם שזאת רק האהבה הראשונה, שאכזבות רבות עוד לפניהם, שבאחד הימים ימצאו את האחד או האחת. חושבים שזאת תהיה נחמתם?

כמות הדוגמאות כמעט אינסופית והמסקנה היא אחת (מנקודת המבט של הילדים כמובן) – אין נחמה. מה שהם איבדו לא ישוב לעולם.

אני לא אוהבת את המשפט 'ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות', המשפט הזה מזלזל בכאב. כאב של ילד קטן ושל ילד גדול הוא אותו כאב. החוויה היא של תהום אינסופית, ולא משנה אם מדובר בכאב בעקבות ארטיק שנפל או חברה שעזבה, אם מדובר בציון גרוע או בחצ'קון שצמח לו מעל השפה, במקום שאי אפשר לפספס.

התגובה הראשונית שלנו היא להסביר, לפתור להם את הבעיה. לקנות ארטיק אחר, ללכת לחבר אחר, לתת להם לנצח במשחק.

בואו נלמד משהו מהכלבים.

במקום לנסות לפתור את הבעיה, בואו נהיה איתם בקושי. נחבק, ננחם, נהיה איתם בכאב. נזכור שהכאב הוא אמיתי, מהלב. הם באמת צריכים אותנו שם לידם, זקוקים למילה טובה, לנחמה, חיבוק, צריכים לדעת שאנחנו שם, איתם. לא בראש שלנו עם הפתרונות המוצלחים יותר ופחות. אלה הם לא הפתרונות אותם הילדים צריכים באותו הרגע.

הכי קל לפתור את הבעיות עבורם, וכולנו חוטאים בזה. היינו שם, טעינו, למדנו מהטעויות של עצמנו ועכשיו אנחנו ממש רוצים להעביר את הידע לדור הבא.

עלינו לסמוך על הילדים שלנו שהם יודעים כיצד לקבל נחמה, איך להתמודד עם הקושי ולהמשיך הלאה בדרכם. אני לא אוהבת את ההגדרה לגדול מהקושי, אבל הם לא יגדלו ללא קשיים. הקשיים הם אחד הדברים שמצמיחים אותנו.

חשוב לאפשר לילדים לפתור בעיות בעצמם, להצליח ולהכשל, כשהם יודעים שאנחנו, הוריהם, תמיד שם. חושבים עליהם, מחבקים ואוהבים ובעיקר... מאמינים בהם.

לפעמים הטעויות שלהם יענישו אותם, אם ילד משתולל בזמן שהוא אוכל ארטיק, יכול להיות שהארטיק ייפול. אפשר להזהיר, אבל אם קרה, כבר קרה. לא יעזור לצעוק על הילד, לא יעזור לילד, וגם לא לנו להאשים אותו, ולהתפרץ עליו. עדיף לנחם, לחבק. לא תמיד נוכל לפתור את הבעיה, אבל תמיד נוכל להכיר בה, להכיר בקושי, בכאב.

אמא כלבה, כשהגור שלה נופל, לא גוערת בו על כך שהלך בחוסר זהירות.... היא אוספת אותו בעדינות בפיה ומחזירה אותו אל אחיו הגורים.

בואו נלמד מהכלבים, נהיה שם עבור ילדינו, נחבק, ננחם, ונכאב יחד איתם. הם לא זקוקים לנו כדי שנאמר להם מה הם היו אמורים לעשות או לא לעשות. הם יודעים זאת... בואו נעניק להם מתנה גדולה, מתנה חשובה לאין ערוך, מתנת הנחמה.