ספייק מספר על האושפיזין

לאחרונה אני כותבת ספר שבו הכלבים מספרים על החיים מנקודת מבטם.

יום אחד, הספר הזה יפורסם, בינתיים אני מזמינה אתכם לקרוא את הפרק בו ספייק מספר

על האושפיזין שבא להתאשפז אצלנו בסוכות, בניגוד לדעתו...

והנה, יש בשורה טובה ובזכותכם ובזכות עמותת חברים לחיים האושפיז שעכשיו שמו סאם, מצא בית חדש.

בסוף הקטע של ספייק, סאם מספר מעט על חוויותיו.

אני אוהב אורחים. האיש והאישה גם אוהבים אורחים. אורחים אנושיים זה ממש כיף. יש עכשיו חג שיש בו מבנים בחוץ שהם קוראים להם סוכות, ואז האנשים קוראים לאורחים במקום אורחים אושפיזין והם יושבים בחוץ ואוכלים.

בעיני מילים זה משהו קצת מיותר אבל בסדר, אושפיזין. אז באים כל מיני אנשים, מלטפים אותי, הם אוכלים... בחוץ. נופל קצת אוכל, אני יכול לנשנש, זה דווקא סבבה.

אבל, פתאום, באחד הימים, האנשים הביאו אושפיז אחר. הם הביאו אורח כלבי. במקום שהוא ייתן לי את הפירורים שלו הוא לוקח את הפירורים שלי. הוא בא, והוא חושב שהבית שלי זה הבית שלו והוא אוכל מהאוכל שלי, והוא מקבל ליטופים מהאנשים שלי, ו... מהאנשים הקטנים גם והאנשים הקטנים מאוד אוהבים אותו, ומחבקים אותו, ומחפשים לו שם, והוא כזה יפה והוא כזה צעיר ואני לא אוהב אותו.

אני... זה הבית שלי. יש בבית שלי את כל הקבוצה שלי, יש את שוקו, ואת זואי, ואת ג'ורג', אליהם התרגלתי, הם כבר יודעים מה המקום שלהם, הם בעיקר יודעים מה המקום שלי. לא אכפת לי, שיהיה. אבל האושפיז הזה, הוא חצוף! האישה יושבת בחוץ פתאום הוא בא לקבל ליטוף. אני תוקף אותו, ואז היא כועסת עלי. אני שונא כשלכלבים אחרים באים לאישה. האישה, היא שלי. היא לא של כלבים אחרים. האנשים הקטנים, האיש, בסדר. אבל האישה, היא רק שלי. שוקו וזואי וג'ורג' הם גם באים אליה, אבל הם יודעים שהיא שלי. ואז האושפיז הזה הולך ומתחיל לתקוף את שוקו ואת ג'ורג'. סליחה, זה התפקיד שלי! אני תוקף את שוקו ואת ג'ורג', לא אושפיזין. לא אף אחד אחר. שוקו וג'ורג' הם... אני, יש לי את הזכות להציק להם. הרווחתי אותה. עבדתי מאוד קשה בשביל להציק להם, אני מאוד טוב בלהציק להם. אני לא מרשה לשום אושפיז לתקוף אותם.

אני שומע את האיש והאישה מדברים.. נפרסם אותו פה, נפרסם אותו שם, נמצא לו בית. שמעתי שמעתי. גם לי הם חיפשו פעם בית. ראיתם מה קרה? היום יש לי בית. אחלה בית בעולם, הבית שלהם. אז, כן, אני אוהב אורחים על 2 שבאים, מלטפים אותי, מביאים לי אוכל. אבל אורחים על 4? אולי די? אולי שכל אושפיז כזה יישאר בבית שלו עם האנשים שלו, איפה שטוב להם. גם לו וגם לאנשים. ככה אני תמיד חושב.

אבל... יום אחד דיברתי עם האושפיז הזה וגיליתי, שהאנשים שהיו האנשים שלו, הם השאירו אותו שם בכרמים והלכו. הם נסעו, זה קצת מזכיר לי את מה שקרה לי, ולשוקו, ולג'ורג'... לזואי קרה משהו אחר אבל בסופו של דבר היא גם נשארה לבד. וזה פותח לי מקום קצת אחר בלב. אני לא מראה את זה לאף אחד, אני ממשיך לתקוף אותו, כי זה הבית שלי והאנשים שלי והכלבים שלי והמקום שלי. אבל אני קצת מבין למה הוא רוצה גם להיות פה עם האנשים שלי. אני מאוד מאוד מקווה שהוא ימשיך להיות אושפיז ובאיזשהו שלב הוא יתאשפז למקום אחר, כי זה הבית שלי. ואלה האנשים שלי והכלבים שלי והאנשים הקטנים שלי ואני לא רוצה שיתערבבו לי עוד כלבים. אבל בינתיים, נו, שיהיה, שיהיה לו משהו לאכול, הוא מאוד רזה, אני חושב שהגיע הזמן שהוא קצת ישמין ויקבל מסה, בינתיים אני אומר לעצמי שאני עוזר לו לתרגל, שהוא יתאמן איך זוכים במקום שלו ואיך רבים עם אחרים, זה מאוד חשוב לדעת את הדברים האלה כי אחרת גם במקום האחר, שהוא יהיה בו הוא תמיד יהיה אושפיז ויהיה לו מאוד קשה להפוך לדייר של קבע.

מלה של סאם

אז אמנם ספייק קרא לי אושפיז ובני הבית קראו לי במגוון שמות, שאני חושב שרובם הראו שהם לא ממש מרוצים מנוכחותי, אבל עכשיו סוף סוף יש לי שם! קוראים לי סאם ואני גר בבית שבו ממש אוהבים אותי ורוצים בחברתי.

באחד הימים האישה הכניסה אותי לקופסה על גלגלים. אני שונא את הקופסאות האלה. הן גורמות לי להרגיש לא טוב. האנשים קוראים לזה בחילה... אז היתה לי בחילה, והקאתי פעם אחת על המושב. אבל זה בכלל לא באשמתי. האישה שמה אותי מאחור, הייתי ממש רחוק ממנה, והרגשתי לא טוב, אז עברתי קדימה, ושם הכל פתאום עלה, ואני הקאתי... ואז האישה ניקתה וקיפלה את המושבים ואז הרגשתי יותר טוב ואז... הקאתי שוב.

הגענו לעיר גדולה. אני אוהב ערים גדולות. יש שם מכוניות, ואנשים, וריחות מעניינים. האישה ישבה על ספסל, ואני לידה ופתאום הגיעה אישה אחרת, דיברה קצת עם האישה שלי, ולקחה אותי. הם קראו לזה אימוץ. האישה אמרה עלי כל מיני דברים, לא נחמדים אבל נכונים. היא אמרה שאני עושה נזק בגינה, ושאני כועס כשנותנים לי אוכל ולא מרשה לאף אחד להתקרב. ניסיתי להסביר לה שאני עושה את זה כי אני מפחד שייקחו ממני את האוכל, זה כבר קרה פעם... אבל היא לא אהבה את זה. האישה האחרת אמרה, שהיא מבינה, אבל היא יודעת שאני הכלב שהיא חיכתה לו מאז ומתמיד. היא הכניסה אותי למכונית אחרת (איזה מזל, כבר לא היה לי מה להקיא) ואז לקחה אותי לבית החדש שבו יש אנשים שאוהבים אותי.

בבית הזה יש רק אנשים גדולים, בלי אנשים קטנים, איזה כיף. הם ממש נחמדים, ולא מציקים לי, ואוהבים אותי והכי חשוב... אני הכלב היחידי בבית! אף כלב לא תופס עלי זנב ולא מציק לי! אז בינתיים אני רגוע אבל בטח בהמשך אעשה שם קצת נזקים אבל הם בטוח יוותרו לי, מצאתי את האנשים שלי!